הנה כתבה מעניינת, שתורגמה עבור האתר ע”י אדם וויסר :
להלן פתיח, הכתבה המתורגמת למטה :
השאמאן המדוכא – על חרדה, דיכאון,כדורים ו”שירותי בריאות הנפש”, נפש בריאה, והבריאה
אני הולך להכנס כאן לתחום אפור, אולי אפילו שחור,
לחצות פה איזה קו שמטפלים הוליסטים רבים ובטח תרפיסטים אינם נוהגים לחצות, ובצדק,
ולדבר על כדורים פסיכיאטריים, ותופעות שהחברה שלנו מגדירה כ”מחלות נפש”
אתחיל מהסוף או מהמסר, שחשוב לי להעביר תמיד, גם למטופלים שלי, וגם לאלו שמגיעים לסדנאות ומדווחים על שימוש בכדורים כאלו או אחרים
אל תפסיקו להשתמש בכדורים שנרשמו עבורכם, אין לי כל סמכות לייעץ ואפילו לא להמליץ על כך לא ברמז ולא במפורש, והמאמר הזה כמו גם הטיפולים והסדנאות שלי אינם מהווים תחליף לטיפול התרופתי שנרשם לכם.
אין לי כל ידע והכשרה באשר לפעילות הכדורים ואופן השפעתם
והאדם היחיד שיש לו סמכות לבצע שינוי במרשם, באופן השימוש ושאיתו יש להתייעץ על כל שינוי כזה הוא האדם שרשם לכם את הכדורים הללו מלכתחילה
ובכן לאחר שזה נאמר אפשר להתחיל להיכנס בקירות של התודעה, ולקוות שמשם יצמח לו איזה סדק של שינוי שאני מרגיש שחייב לקרות ביחס של החברה אל “מחלות הנפש” ואל “חולי הנפש” ואל מול הקלות הדי בלתי נסבלת שבה נרשמים כדורים מכל הסוגים כמעט לכל דורש.
ובכן מה אם הייתי אומר לכם, שמחלות כמו “סכיזופרניה” עם סימפטומים שכוללים הזיות, חרדה קיומית, אובדן שליטה וקשר עם ה”מציאות” (מישהו מדבר אלי, אני לא מבדיל בין מציאות לבין הדמיון שלי ועוד)
הן לא באמת מחלות, הן הפכו לכאלו בגלל חוסר הקשר של החברה שבה אנו חיים, אל רובד אחר במציאות, רובד שהיום אפילו המדע הולך ומתחיל להודות יותר ויותר בקיומו, ממד חדש של הוויה וקיום, לצורך העניין נקרא לו “השדה המאוחד” תודעה אחת שמחברת אותנו עם כל מה שנמצא ביקום.
הדמיון שלנו, הוא רק ביטוי אחד של הקשר שלנו עם המימד הזה
והסימפטומים השונים של מה שקרוי אצלנו מחלות הנפש – מתקיימים במקום שבו אנו נפגשים עם המימד הזה, מבלי ש”הסכמנו” או בחרנו בכך (ברמת הרצון והאגו, כי אם אנו נפגשים עם המימד הזה, כנראה שמבחינה נשמתית, ברובד הגבוה והעמוק ביותר של הקיום, כנראה שמתישהו אכן בחרנו בכך)
בעצם מחלת הנפש בעולם המערבי היא בסך הכל דיסוננס, חוסר התאמה בין מי שאני יודע שאני, מי ששידרו לי ועיצבו אותי להיות, בבית, בגן הילדים, בחינוך הקיבוצי או בבית הספר,
לבין מי שבחרתי להיות ברמה הנשמתית כשבחרתי לשוב אל כדור הארץ ולהתגשם כאדם בעולם, עם איזושהי מהות, הוויה, התנסות שבחרתי בה. ייתכן גם שבחרתי בכוונה בדרך הזו , של חולי, או קושי, כבסיס להתפתחות שלי. וזה לא עניין של טוב ורע, זו פשוט בחירה נשמתית שלדעתי ניתן לשנותה בכל רגע נתון על ידי הבעת כוונה – כי באמת, לדעתי, הרשות במקרים הללו נתונה לנו – לבחור, ולשנות את כל מהלך החיים, בכל רגע ממש. זה דבר מרתק מאין כמוהו ולדעתי, אחד מהדברים שעומדים בבסיס ההתפתחות של האנושות משחר ההיסטוריה.
אם כן, ייתכן מאוד שאדם מסויים מגיע לעולם, נולד להורים נורמטיביים, בתוך שכונה נורמטיבית, הולך לגן, לבית ספר, ובגיל מסויים הוא מתחיל להראות סימנים, איך לומר.. לא נורמטיביים… הוא פתאום מתכנס בתוך עצמו, מרגיש שאף אחד לא מבין אותו, מתחיל לחוות דברים שהוא פשוט “יודע” שהם לא הגיוניים, כי אף אחד בחיים לא סיפר לו עליהם.
בין אם זה לחוש דברים שהם חיצוניים אליו, (חרדה אגב יכולה הרבה פעמים להגרם מהיכולת הזו, מתוך הרגישות העצומה של חלקנו לסביבה, שגורמת לנו לחוש לפעמים דברים שאנשים סביבנו חשים, אפילו אם מישהו לידי מאוהב, ונמצא בהתרגשות שהביטוי הפיזי שלה זהה כמעט לגמרי לביטוי הפיזי של החרדה, אני יכול, ללא מודעות, לחוות התאהבות של מישהו בסביבתי, כחרדה שלי, שאין לי מושג מדוע הופיעה פתאום, מה שמגביר מיד את תחושת החרדה עוד יותר, זה לא סתם קורה לנו אגב בתקופות של לחץ בעבודה למשל, כשאנחנו נדרשים להספקים גבוהים וכו’, אז מן הסתם הערנות ויכולת החישה שלנו גבוהות, הגוף נכנס לדריכות שפשוט מזמינה את הכל להכנס)
ובכן במקרים “קלים” האדם יכול לחוות קשיים בעוצמות שונות, שמפריעים לו בתפקוד שהחברה ייעדה עבורו, (לימודים, עבודה, מסגרות אחרות של היומיום המערבי)
ואז הוא יודע, שמשהו לא בסדר, יש קשיים, חרדות, ולא מגיע לי לחוות את זה, מה עושים?
הולכים לפסיכיאטר, שרושם בחדווה כדור X שיודע שחרדה משמעותה כימיה כזו וכזו במוח, הכדור מפריש כימיה כזו וכזו למוח והופ, אין חרדות.
אבל… נוצרת תלות.
ומה עוד נוצר? התעסקנו בכימיה? הפרנו איזון
אין יותר גוף אנרגטי בריא.
הורמונים מוחלפים בהורמונים אחרים, כימיקלים מוחלפים בכימיקלים אחרים
המוח מתחיל לייצר זרימה חשמלית אחרת, בקצב אחר, וכל המערכת הופכת להיות
מתקפת המשובטים…
במקרים קשים, מה שנקרא “מחלות” של ממש,
אנשים “יאבדו קשר עם המציאות” כי ה”מציאות” (החברה) לא מסוגלת להבין או לשמוע
את המסרים שרוצים לעבור דרך אותו האדם, ואם בתחילה זה היה משהו קליל, כמו משפטים שהאדם אומר פתאום שנשמעים מחוץ להקשר, עד מהרה אותו האדם יכנס למצב של בדידות, של חרדה, בגלל התיוג כ”חולה”, ולבסוף תסכול, וניתוק שיביאו אותו למחלקה סגורה ולטיפול תרופתי שכזכור, מפר עוד יותר את האיזון.
מערכת בריאות הנפש אינה מבינה את הנפש, אינה סקרנית מספיק כדי להקשיב לתוכן, ולראות אל מעבר לסימפטום, היא אינה מכוונת לריפוי ולהתמרה – אלא להקלה מידית ורגעית בלבד.
וכמובן – זוהי מערכת כלכלית בראש ובראשונה, משתלם יותר למכור כדור שמיוצר במעבדה, מלתת לאדם לגדל בעצמו צמח על אדן החלון, או לצאת לטיול אל הנהר ולהביא אבן (אולי ניגע בזה בהמשך)
ברובד האנרגטי, מחלת נפש יכולה לפעמים להראות (בפשטות) כמו חוסר איזון אנרגטי
שבו צ’אקרת הכתר (קודקוד הראש) שאחראית על הקשר עם שדה התודעה המאוחד, פעילה ופתוחה מאד, מגיעים מסרים מכל מני כיוונים, הקשב הוא רב מאד, שלא מבחירה, ובאמת “אפשר להשתגע” מכמות המידע ומהתוכן, מהקולות, מהמראות, זה כמו לקחת סמים רק בלי סמים…
וצ’אקרת הבסיס, שאחראית על תחושת הביטחון הקיומי והקשר לאדמה – סגורה, לא פעילה, או פעילה בצורה לא מאוזנת
וכך יש מצד אחד מידע רב, לא מסונן, וחוסר מודעות והבנה שלו – אותו מידע יכול להתבטא כרגשות, כתחושות פיזיות, כמילים, כדחפים… ומהצד השני, אין בסיס – האדם אינו חש בקרקע מתחת לרגליו. זה מצב מאד מפחיד, שבהיעדר הבנה ותמיכה וריפוי, הופך עד מהרה ל”מחלה” ואותה מחלה, בהעדר הבנה תמיכה וריפוי, הולכת ומזינה את עצמה עוד.
הבידוד מהחברה, המחלקות הסגורות שבהם “חולים” נחשפים ל”חולים” אחרים ולסימפטומים אחרים שמתבטאים בעוצמה ונקלטים בעוצמה על ידם, רק מזינים עוד את המתח החרדה ותחושת התסכול.
תעשיית הכדורים משגשגת במקומות הללו, כי היא פשוט מטשטשת את יכולת החישה או הביטוי של הסימפטום.
אבל האדם נשאר בודד שבור ומותש.
במקום לפרוח
כי לכולנו מגיע לפרוח
ואדם כזה, עם יכולות חישה שכאלו,
בחברה אחרת, שמכירה את שדה התודעה המאוחד ואינה פוחדת ממנו
הופכת אדם כזה לשאמאן
למרפא.
בחברה ילידית, בין אם זה אצל האינדיאנים באמריקה או השבטים באפריקה,
אדם שמתחיל לראות חזיונות, ולשמוע קולות, או לחוש מתח,
הולך אל השאמאן, שמוציא אותו למסע חניכה, שבמהלכו הוא מבצע אקט טקסי
שמטרתו חיבור אל הקרקע ואל כדור הארץ מצד אחד, ומהצד השני קבלה אוהבת של היכולת שניתנה לו – יכולת החיבור והגישור בין העולמות
זה יכול להיות ללכת לבד אל ההר או אל הנהר, (תלוי בבחירה של אותו אדם) ולהביא אבן שבה הוא בוחר, שתשמש אותו בטקסי הריפוי
אותו אדם, שבחברה שלנו היינו מרחיקים ומתייגים כ”לא בסדר” הופך למרפא בחברות הילידיות.
ובכן תארו לכם, שכאן בארץ ישראל, היה מקום שאליו היו הולכים האנשים שמרגישים שמשהו עובר עליהם, משהו מפחיד אותם, שהם שומעים קולות ומקבלים מסרים, אנשים ש”התחפפו לגמרי” אפילו..
ובמקום הזה היו מקבלים את פניהם בברכה, נותנים להם לפני הכל, לשכשך בבריכה מחוממת מוקפת עצים וצמחים, מגישים להם תה, עם תמציות צמחים מרגיעות, מוזיקה נעימה
ומדברים איתם כמו שמדברים עם אלוהים, או עם האהובים שלכם או אתכם.
ונותנים להם מקום לבטא הכל, ללא שפיטה, ללא ביקורת ללא רצון ל”רפא” ול”תקן” אותם
ולאחר מכן, מתחילים לבצע ריפוי לאיזון אנרגטי, ושיחות על תודעה, ויעוד
לפתוח בפניהם את האפשרות שאולי, עמוק בפנים מתחבא לו מרפא שלא סתם מרגיש כל כך חזק את הכל ואת כולם
ואולי אותו מרפא, יכול להוולד ממש הרגע
ולחיות חיים מלאים ומאושרים
באיזון מלא, באיזון הנכון שלו
כמה מאושר אותו אדם היה יכול להיות אז
כמה מאושרים היו יכולים להיות בני משפחתו?
למה לא בעצם?
ממה אנחנו עדיין פוחדים ?
ולסיום מאמר שתרגמתי – ראיון עם שאמאן אפריקאי שמכיר את שני העולמות, שמספר על הביקור שלו במחלקה סגורה, ועל “פציינט” מערבי שנשלח בהסכמה ובמסגרת ניסוי לתהליך ריפוי שאמאני באפריקה
אם עוד נשאר לכם כח לקרוא:
חלק ראשון (של התרגום) לשימושכם והנאתכם:
בנקודת המבט השאמאנית, מחלות נפש מסמלות את “לידתו של ההילר”
כך מסביר ד”ר מלידומה פאטריס סומה.
לפיכך-הפרעות מנטליות הן מצבי חירום רוחניים, משברים רוחניים וצריכים להתייחס אליהן ככאלו על מנת לעזור להילר להוולד.
מה שבהשקפה המערבית נראה כמחלת נפש, אנשי הדאגרה מכנים “חדשות טובות מהעולם שמעבר”
האדם שחווה את המשבר נבחר כמדיום למסר שנועד להיות מתוקשר עבור הקהילה ממרחב הרוח.
“הפרעה נפשית והפרעות התנהגותיות מכל הסוגים מסמלות את העובדה ששתי אנרגיות שאינן תואמות אחת לשניה בצורה מובהקת, התמזגו לאותו השדה” אומר דוקטור סומה.
ההפרעות הללו נגרמות כאשר האדם לא מקבל עזרה בהתמודדות עם נוכחותה של אנרגיה מהמרחב של הרוח.
אחד הדברים שד”ר סומה פגש כאשר הגיע לראשונה לארה”ב ב1980 במסגרת לימודיו, היה איך שהמדינה הזו מתמודדת עם חולי נפשי.
כאשר עמית ללימודים נשלח למוסד לחולי נפש עקב “דיכאון עיצבי ((nervous depression”
ד”ר סומה הלך לבקרו.
“הייתי המום. זו היתה הפעם הראשונה שנפגשתי פנים אל פנים עם מה שנעשה כאן לאנשים שמראים את אותם הסימפטומים שראיתי בכפר שלי”.
מה שהיכה בדר סומה היה שהטיפול שניתן לסימפטומים הללו היה מבוסס על פתולוגיה.
על הרעיון שהמצב הוא משהו שחייב להפסק
זה היה בניגוד גמור לדרך שבה התרבות שלו התייחסה למצבים שכאלו.
כאשר הוא הסתכל סביב על החולים במחלקה, חלקם ב”כותנות משוגעים” חלקם מסוממים מתרופות, אחרים צורחים, הוא חשב לעצמו “אז כך מתייחסים בתרבות הזו להילרים שמנסים להיוולד. מה חבל! איזה הפסד כאשר בן אדם שסוף סוף מתחבר עם כוח מעולם אחר פשוט מתבזבז”
למעשה יכולות על טבעיות מושמות כאן ללעג.
כאשר אנרגיות מהעולם הרוחני מופיעות בנפש מערבית, אותו אינדיבידואל לחלוטין אינו מצויד כראוי בכלים להשתלב איתן או אפילו להכיר במה שקורה.
התוצאה יכולה להיות מחרידה.
ללא ההקשר המתאים והעזרה בהתמודדות עם פריצת הדרך הזו משלב אחר של המציאות –
מבחינה פרקטית אותו אדם הוא מטורף.
מינון כבד של תרופות אנטי-פסיכוטיות מרחיב ומדגיש את הבעיה ומונע את השילוב שיכול להוביל להתפתחות רוחנית וצמיחה באינדיבידואל שקיבל את האנרגיות הללו.
במחלקה הפסיכיאטרית דר סומה ראה הרבה ישויות התלויות סביב החולים.
מהויות שאינן נראות לרוב האנשים אבל השאמאנים והמתקשרים מסוגלים לראותן.
“הם גרמו למשבר באנשים הללו” הוא אומר. זה נראה לו שהישויות הללו ניסו להוציא את התרופות וההשפעה שלהן אל מחוץ לגופים של האנשים שאיתם הן ניסו להשתלב, והגדילו את הכאב של החולים בתהליך הזה.
“הישויות התנהגו כמעט כמו סוג של מחפר בשדה האנרגטי של אנשים.
הן היו ממש נחושות בעניין.
האנשים להם זה נעשה פשוט צרחו ובכו”, הוא אמר.
בתרבות הדאגרה הקהילה מסייעת לאדם להשלים את האנרגיות של שני העולמות “העולם של הרוח שהוא או היא התמזגו איתה והכפר והקהילה”.
האדם הזה מסוגל אז לשרת כגשר בין העולמות ולעזור לחיים עם המידע והריפוי שהם זקוקים לו.
וכך, המשבר הרוחני נגמר עם לידתו של מרפא נוסף.
“הקשר של העולם האחר עם העולם שלנו הוא קשר של חסות”.
מסביר ד”ר סומה.
“לעתים קרובות יותר המידע והיכולות שעולות מהסוג הזה של מיזוג הם מידע ויכולות שמסופקות ישירות מהעולם האחר”.
הישויות שהגבירו את הכאב של המטופלים בבית החולים הפסיכיאטרי למעשה ניסו להתמזג עם המטופלים על מנת להעביר מסרים לעולם הזה.
האנשים שהן בחרו להתמזג איתם לא קיבלו כל סיוע בללמוד איך להיות גשר בין העולמות והנסיונות של הישויות להתמזג סוכלו.
התוצאה היתה השארת ההפרעה האנרגטית הראשונית וסיכול תהליך לידתו של ההילר.
“התרבות המערבית מתעלמת בעקביות מהלידה של ההילר” אומר ד”ר סומה.
אולם תהיה נטייה אפוא מהעולם האחר להמשיך לנסות כמה שיותר אנשים בנסיון להסב את תשומת ליבו של מישהו. הם יהיו חייבים לנסות יותר חזק”.
הרוחות נמשכות לאנשים שהחושים שלהם לא הורדמו.
“הרגישות לרוב מתפרשת כהזמנה להכנס”.
הוא אומר.
אלו שמפתחים מה שנקרא הפרעות נפשיות הם אלו הרגישים ברמה שמבחינת התרבות המערבית נתפסת כ”רגישות יתר”.
תרבויות ילידיות לא רואות זאת בצורה הזו וכתוצאה מכך אנשים רגישים לא חווים את עצמם כיותר מדי רגישים.
במערב זהו “עומס יתר של התרבות שהם נמצאים בה שמפרקת אותם”. אומר ד”ר סומה.
הקצב המטורף, ההפגזה של החושים, והאנרגיה האלימה שמאפיינת את התרבות המערבית יכולים להמם אנשים רגישים.
חלק 2 :
סכיזופרניה ואנרגיה זרה
“בסכיזופרניה יש “פתיחות” מיוחדת לזרם של דימויים ומידע שלא יכול להיות נשלט”
אומר ד”ר סומה.
“כששטף מהסוג הזה מופיע בזמן שאינו נבחר באופן אישי ובמיוחד כשזה מגיע עם דימויים מפחידים וסותרים, האדם נכנס לטירוף”.
מה שנדרש במצב כזה הוא קודם כל להפריד את האנרגיה של האדם מהאנרגיות הזרות והחיצוניות, על ידי שימוש בשיטה השאמאנית (מה שידוע כ”טיאטוא” – (SWEEP
על מנת לנקות את אלו אל מחוץ להילה של האדם. עם הטיהור של השדה האנרגטי שלו, האדם לא מקבל שוב זרם של מידע וכך אין לו עוד סיבה להיות מפוחד ומוטרד, מסביר ד”ר סומה.
לאחר מכן זה אפשרי לעזור לאדם להתיישר עם האנרגיה של הרוח שמנסה לעבור מהעולם האחר ולתת להילר להוולד.
החסימה של ה”הופעה” הזו היא מה שיוצר בעיות.
“האנרגיה של ההילר היא אנרגיה במתח גבוה” הוא אומר. “כאשר היא נחסמת היא פשוט שורפת את הבן אדם, זה כמו קצר. נתיכים מתפוצצים. זו הסיבה שזה יכול להיות מאד מפחיד, ואני מבין למה התרבות הזו מעדיפה לבודד את האנשים הללו.
הנה הם צורחים ומיללים, ומוכנסים לכותנות משוגעים. זהו דימוי עצוב”.
שוב הגישה השאמאנית היא לעבוד על התאמת האנרגיות כך שלא תהיה חסימה.
“נתיכים” לא יתפוצצו והאדם יוכל להפוך להילר שהוא נועד להיות.
ראוי לומר, בנקודה זו, שלא כל הרוחות והישויות שנכנסות לשדה האנרגטי של האדם נמצאות שם למטרות של קידום הריפוי. ישנן אנרגיות שליליות, שאינן נוכחות רצויה בהילה.
במקרים הללו הגישה השאמאנית היא להסיר אותם מההילה במקום לעבוד על מנת להתאים את האנרגיות הלא רצויות.
אלכס: משוגע בארצות הברית, הילר באפריקה.
על מנת לבחון את האמונה שלו שהגישה השאמאנית של מחלות נפש אכן אמיתית בעולם המערבי כמו גם בתרבויות ילידיות, ד”ר סומה לקח איתו חולה נפש בחזרה לאפריקה, אל הכפר שלו.
“הונעתי על ידי הסקרנות שלי לגלות האם יש אמת באמירה שמחלת נפש קשורה בהתקשרות עם ישות מעולם אחר” אומר ד”ר סומה.
אלכס היה אמריקאי בן 18 שסבל מהתקף פסיכוטי כאשר היה בן 14.
היו לו הזיות, הוא היה אובדני וחווה תקופות של דיכאון חמור מאד.
הוא היה בבית חולים פסיכיאטרי וניתנו לו המון תרופות.
אבל כלום לא עזר.
“ההורים עשו הכל – אבל ללא הצלחה”. אומר ד”ר סומה.
“הם לא ידעו מה עוד ניתן לעשות”.
באישורם ד”ר סומה לקח את בנם לאפריקה.
“אחרי שמונה חודשים שם אלכס נהפך לדי נורמלי”, מדווח ד”ר סומה.
“הוא אפילו היה מסוגל לקחת חלק עם ההילרים בעסקי הריפוי. יושב איתם כל היום ועוזר להם, מסייע להם במה שהם עשו עם הלקוחות שלהם… הוא בילה כארבע שנים בכפר שלי”
אלכס נשאר מבחירה, לא כי הצטרך ריפוי נוסף. הוא הרגיש, “הרבה יותר בטוח בכפר מאשר באמריקה”.
על מנת להביא את את האנרגיה שלו ואת זו של הישות מהמרחב הרוחני להתאמה, אלכס עבר טקס שאמאני שנועד למטרה זו, למרות שזה היה מעט שונה מזה שנעשה עם אנשי הדאגרה.
“הוא לא נולד בכפר, אז משהו אחר יושם. אבל התוצאה היתה דומה, אפילו שהטקס לא היה דומה ממש”. מסביר ד”ר סומה.
העובדה שהתאמת האנרגיה שאיתה עבדו על מנת לרפא את אלקס, הוכיחה לד”ר סומה שהקשר בין ישויות אחרות ומחלות נפש הוא אכן אוניברסאלי.
לאחר הטקס אלכס החל לחלוק את המסרים שהיו לישות הרוחנית עבור העולם הזה.
למרבה הצער, האנשים שאיתם הוא דיבר לא דיברו אנגלית (ד”ר סומה היה רחוק משם בנקודה זו)
כל החוויה הובילה, אם כן, לכך שאלכס הלך לקולג’ ללמוד פסיכולוגיה.
הוא חזר לארצות הברית לאחר ארבע שנים כיוון שהוא גילה שכל הדברים שהיה צריך לעשות נעשו, ולאחר מכן הוא יכל להמשיך בחייו”.
הדבר האחרון שד”ר סומה שמע היה שאלכס היה בלימודי פסיכולוגיה מתקדמים בהארווארד.
אף אחד לא חשב שהוא אי פעם יוכל לסיים את הלימודים הבסיסיים, ועוד פחות מכך, בציון מעולה.
ד”ר סומה מסכם שמחלת הנפש של אלכס סבבה כולה סביב כך: “הוא הגיע אל הנקודה. זו היתה קריאת חירום. עבודתו ותכליתו היו להפוך להילר. הוא אמר שאיש אינו שם לב לכך”.
לאחר שראה כמה טוב הגישה השמנית עובדת עבור אלכס, ד”ר סומה הסיק שהישויות הרוחניות הן בדיוק אותו העניין במערב כמו בקהילה שלו באפריקה. “ועדיין השאלה בעינה נשארת, התשובה לבעיה הזו חייבת להמצא כאן , במקום להצטרך לנסוע כל הדרך אל מעבר לים על מנת לחפש את התשובה. חייבת להיות דרך שבה מעט תשומת לב מעבר לפתולוגיה של החוויה השלמה הזו, תוביל לאפשרות של יצירת הטקס המתאים על מנת לעזור לאנשים.
חלק 3
כמיהה לחיבור רוחני
ואז עבודתו היא לעקוב אחר עברה, לחזור בזמן ולגלות את מהותה של הנשמה הזו.
ברוב המקרים, הרוח מקושרת לטבע, במיוחד להרים או נהרות גדולים”, הוא אומר.
במקרה של הרים, כדוגמא על מנת להסביר את התופעה, “זוהי רוח של ההר שהולכת לצד האדם וכתוצאה מכך, יוצרת עיוות של זמן ומרחב שמשפיע על האדם שלכוד בתוכה”.
מה שנדרש הוא איחוד או התאמה בין שתי האנרגיות, כך שהאדם וההר נעשים לאחד”.
שוב, השאמאן מבצע טקס ספציפי על מנת להביא את ההתאמה הזו.
ד”ר סומה מאמין שהוא נתקל במצב הזה לעתים כל כך קרובות בארצות הברית מכיוון ש”רוב הבד במדינה הזו עשוי מהאנרגיה של המכונות, והתוצאה של זה היא הניתוק והקטיעה של העבר.
אתה יכול לברוח מהעבר אבל אינך יכול להסתתר מפניו”.
הרוח הקדמונית של עולם הטבע באה לבקר.
“זה לא כל כך מה שהרוח רוצה אלא מה שהאדם רוצה”. הוא אומר.
“הרוח רואה בתוכנו קריאה למשהו גדול, משהו שיהפוך את החיים למשמעותיים אז הרוח מגיבה לזה”.
הקריאה הזו שאנחנו אפילו לא יודעים שאנו מקיימים, מייצרת “כמיהה חזקה לחיבור עמוק חיבור שמתעלה מעל החומרנות והאחיזה ברכוש, ועוברת למימד קוסמי מוחשי.
הכמיהה הזו מתרחשת ברובה בתת מודע, אבל עבור הרוחות, אין כל הבדל בין המודע ללא מודע.
הן מגיבות לשניהם.
כחלק מהטקס למזג בין אנרגיית ההר ואנרגיית האדם, אלו שמקבלים את “אנרגיית ההר”
נשלחו לאיזור ההררי בו הם בוחרים, שם הם בוחרים אבן שקוראת להם. הם מביאים את האבן בחזרה להמשך הטקס ואז שומרים אותה כבת לוויתם; חלקם אפילו נושאים אותה איתם לכל מקום.
“הנוכחות של האבן עושה הרבה בכיוונון של יכולת ההשקפה של האדם” אומר ד”ר סומה.
“הם מקבלים את כל סוגי המידע שהם יכולים לעשות בו שימוש, אז זה כמו שהם מקבלים הדרכה מוחשית מהעולם האחר באשר לאיך לחיות את חייהם”.
כאשר זו “אנרגיית הנהר” האנשים הללו נקראים ללכת אל הנהר ולאחר שדיברו עם רוח הנהר למצוא אבן במים להביאה חזרה לאותו סוג של טקס כמו עם רוח ההר.
“אנשים חושבים שמשהו יוצא מן הכלל צריך להיעשות בסיטואציה יוצאת מן הכלל שכזו”, הוא אומר. “זה בדרך כלל לא המקרה. לפעמים זה פשוט כמו לשאת אבן”.
גישת הטקס המקודש למחלות הנפש
“הנטישה של הטקס יכולה להיות הרסנית. מההיבט הרוחני, הטקס הוא בלתי נמנע והכרחי אם מישהו רוצה לחיות”.
ד”ר סומה כותב ב – טקס: כוח,ריפוי, וקהילה.
“להגיד שטקס הוא דבר נדרש בעולם המתועש זה אנדרסטייטמנט. אנחנו ראינו שבקרב בני עמי זה בלתי אפשרי לחיות חיים שפויים בלעדיו”
ד”ר סומה לא מרגיש שהטקסים מהכפר המסורתי שלו יכולים להיות מועברים בקלות למערב, אז לאורך שנות עבודתו השאמאנית כאן הוא יצר טקסים שפוגשים את הצרכים השונים של התרבות הזו. אם כי הטקסים משתנים בהתאם לאינדיבידואל או לקבוצה המעורב, הוא מוצא שיש צורך בטקסים מסויימים באופן כללי.
אחד מאלו קשור בעזרה לאנשים לגלות שהמצוקה שלהם נובעת מהעובדה שהם “נקראים על ידי ישויות מהעולם האחר לשתף איתן פעולה בעשיית עבודת ריפוי”
הטקס מאפשר להם לצאת מהמצוקה שלהם ולקבל את הקריאה”.
צורך טקסי אחר קשור בחניכה.
בתרבויות ילידיות בכל רחבי העולם אנשים צעירים עוברים חניכה לבגרות כאשר הם מגיעים לגיל מסויים
החוסר בחניכה כזו במערב הוא חלק מהמשבר שאנשים חווים כאן, אומר ד”ר סומה.
הוא מעודד קהילות לאחד את “המיצים היצירתיים של אנשים שחוו התנסות מהסוג הזה, בנסיון להביא סוג של טקס אלטרנטיבי שיכול לפחות להתחיל לצמצמם סוגים כאלו של משבר”.
טקס אחר שחוזר הרבה ועונה על הצרכים של אלו שבאים אליו לעזרה כרוך בהדלקת מדורה שאליה זורקים חפצים שמייצגים בעיות שאנשים “סוחבים” בתוכם… זה יכול להיות בעיות של כעס ותסכול כנגד אב קדום שהשאיר מורשת של רצח ושעבוד או כל דבר אחר, דברים שהצאצא נאלץ לחיות איתם,” הוא מסביר. “אם ניגש אל הדברים האלו כדברים שחוסמים את הדמיון האנושי, תכלית חייו של האדם ואפילו השקפתו על החיים כמשהו שיכול להשתפר, אז זה הגיוני להתחיל לחשוב במונחים של איך להפוך את החסימה הזו לדרך אשר יכולה להוביל למשהו יצירתי ויותר ממלא”.
הדוגמא של בעיות עם אבות קדמונים נוגעת לטקסים שיוצרו על ידי ד”ר סומה
הנותנים מענה לתפקוד לקוי ביותר בחברה המערבית ובתהליך “מפעילים הארה” במטופל.
אלו טקסים קדמוניים, והתפקוד הלקוי שהם מכוונים אליו הוא הפניית-הגב ההמונית אל האבות הקדמונים.
חלק מהרוחות המנסות לעבור, כפי שהוסבר קודם, יכולות להיות “אבות קדמונים שרוצים להתמזג עם צאצא על מנת לרפא את מה שהם לא הצליחו כאשר היו בגופם הפיזי”.
“כאשר מערכת היחסים בין החיים למתים אינה באיזון, הכאוס מגיע מיד”. הוא אומר.
“אנשי הדאגרה מאמינים שאם כזה חוסר איזון קיים, זוהי חובתם של החיים לרפא את אבותיהם הקדמונים. אם האבות הקדמונים הללו לא נרפאים, האנרגיה החולה שלהם תרדוף את הנשמות והנפשות של אלו שאחראים לעזור להם”.
הטקסים מתמקדים בריפוי מערכת היחסים עם אבותינו, גם בבעיות ספציפיות של אב קדמון יחיד וגם בבעיות התרבותיות הגדולות הצפונות בעברנו.
ד”ר סומה ראה ריפוי יוצא מגדר הרגיל המתרחש בטקסים הללו.
לנקוט בגישה של טקס מקודש למחלת נפש במקום להתייחס לאדם כמקרה פתולוגי, נותן לאדם המושפע ולמעשה לקהילה בקנה מידה גדול יותר – את ההזדמנות להתחיל להסתכל על כך גם מנקודת היתרון מה שמוביל ל”שפע שלם של אפשרויות וחניך-טקסים שיכול להיות מאד מאד מועיל לכל הנוכחים סביבו”. אומר ד”ר סומה.
תורגם מהמאמר
The Shamanic View of Mental Illness
by Stephanie Marohn (featuring Malidoma Patrice Somé)
(Excerpted from The Natural Medicine Guide to Schizophrenia,